עם השנים פיתחתי רגישות למגע.
בקצות האצבעות שלי יש חושים וגם רגשות.
בחלק הפנימי יותר של היד, החם, המלטף.. נמצא יותר עומק והתחלה של ידיעה.
הכוח והעוצמה נמצאים בבטן- דרך הזרוע.
משם מגיע הריכוז, המרכוז ואיסוף כל החלקיקים למטרה
כשמגיעה תלמידה לשיעור קדרות (יש גם בנים), הפעולות הראשונות שלה מספרות לי על החשש, העייפות, הרצון והצימאון.
בהמשך היא תתיישב ליד הגלגל (אבניים) ותהסס או תתנפל- לרוב זה או או.
מגיע השלב שאני נוגעת
זו הדרך הכי טובה ללמוד.
כמו לתמוך בילד שמתחיל ללכת.
ואז יד נצמדת ליד... הרפויה, הבטוחה, הלחוצה, זו שמפחדת וזו שמתמסרת.
ואני תמיד נזכרת... כשאני הייתי תלמידה לא התמסרתי, בעטתי, מרדתי.
שנים אח"כ לקח לי ללמוד את מה שיכולתי ללמוד מזמן.
אם רק הייתי מאמינה ובוטחת.
אבל מי יכול לזרז תהליכים?
היום אני מבינה של זמן יש את הקצב שלו והווייה וחוויה הם חשובים לחיים משובחים.
וכמובן....
כשמגיעים העבודות והכלים...
כולנו נהנים